אני נלהבת להציג את ג’יין רופר שמשתפת את התשובות שלה לשאלה המתמדת, “האם התאומים רצים במשפחה שלך?” היא בלוגים בבייבי בריבוע ב- Babble.com וכתבה את עדן לייק, רומן.
כמעט לכל אישה שאי פעם בהריון יש סיפור על מישהו שנוגע בבטנה ללא הזמנה. אבל נגיעה בבטן אינה הפלישה היחידה למרחב האישי שקורה כשאתה נמצא הרבה יותר עדין של תנאים. אנשים מרגישים זכאים לשאול אותך כל מיני שאלות אישיות מאוד “” וזה המקרה כפליים (כמו גם כל כך הרבה דברים) כשאתה מתאומים.
השאלה העיקרית שנשאלתי כשהייתי בהריון עם הבנות שלי הייתה, ידיים למטה, “האם התאומים רצים במשפחה שלך?” זה נשמע תמים מספיק, ואולי אני פרנואידי כאן, אבל תמיד קיבלתי תחושה שאנשים שביקשו שזה בודק לראות אם היו לי טיפולי פוריות או לא. במיוחד כששאלת המעקב שלהם (אחרי שעניתי “לא” או, הרבה יותר סביר, “עכשיו הם כן!”) הייתה “אז, היית מופתע?” בעיניי זה נשמע כאילו מה שהם באמת שאלו היה, “היית מופתע, או שידעת שזו אפשרות בהתחשב בכך שיש לך טיפולי פוריות גדולים בשומן ??”
ג’יין בגיל 36 שבועות ויומיים בהריון
זה לא שהתביישתי בעובדה שהייתה לנו “עזרה” להיכנס להריון. הרגשתי שזה לא העסק של אף אחד של אף אחד. זו החלטה אישית מאוד, בעניין אישי ביותר. שמחתי לעבור על זה עם החברים הטובים שלי או לחשוף את זה כשרטתי לנכון. אבל זה הסתער ממני לעזאזל כשאנשים שאלו.
כמובן שהשאלות העקיפות לא היו גרועות כמעט כמו חלק מהן הרבה יותר ישירות, כמו “האם הן טבעיות?” (לא, הם 100% סינטטיים, רחיצים יצרניים ונטולי קמטים!) וה- “האם זה היה בכוונה?” (כן, פשוט השתמשנו בעמדת התאומים “” זה אידיאלי שם בקמה סוטרה “” וואלה!)
השאלות לא הפסיקו ברגע שהבנות נולדו. ארבע שנים לאחר מכן, אנשים עדיין שואלים אותי לעתים קרובות אם תאומים רצים במשפחתי. אבל בשלב זה אני כל כך נגמר בזה שאני הרבה יותר סביר לקרוא לבלוף שלהם ולהגיד, “לא. תרופות פוריות. אני ואוקטומום, מותק. ” כיף לראות את המראה על פניהם.
+++
תודה גדולה תודה לג’יין רופר. ספר הזכרונות שלה של העליות והירידות של שלוש השנים הראשונות של התאומים ההורות יפורסם בשנת 2012 על ידי העיתונות של סנט מרטין. היא גרה באזור בוסטון עם בעלה, הזמרת-כותבת שירים אלסטאיר מוש, ובנותיה התאומות בן הארבע, קליו ואלזה.
